|
|
|
» מאמרים
-
חזרה למאמרים
» גניבה היא גניבה - מאת: ד"ר כפיר לוצאטו
"ועוד דבר," אומר האיש: "הממציא הוא בני." "ובן כמה בנך?" הוא נשאל.
"הוא בן ארבע-עשרה"
"זה לא קצת מוזר שבגילו הוא פיתח המצאה כזאת?" נשאל האיש.
"טוב, אז אשתי היא הממציאה," הוא מתרצה. "או אולי טוב יותר שיהיה זה בן-דודי?" הוא שואל לבסוף. בשלב זה כבר ברור מה הבעיה. האיש היושב מולנו הוא הממציא, אך כנראה שההמצאה היא בתחום עבודתו אצל מעבידו, והיא תחשב כהמצאת שירות. זוהי המצאה שעשה עובד בזמן שהוא מקבל שכר ממעבידו, והיא בתחום עיסוקו שבגינו משולמת לו המשכורת. זהו רכוש המעביד, ואם יזדהה האיש כממציא יאלץ להעבירו למעבידו. ברגע זה נולדת במוחו הקודח הברקה מרשימה: הוא יעביר את תהילת ההמצאה למישהו אחר – קרוב משפחה או אדם אחר עליו יכול לסמוך – ויוכל להגיש עליה בקשת פטנט שלא תהיה קניינו של מעבידו. רעיון פשוט וגאוני, הוא סבור.
אך העולם אינו עובד כך. גנבה ממעביד היא גנבה, גם אם המעביד אינו ער לכך שנגנבה ממנו המצאה, משום שכלל לא היה ער לקיומה. במצב זה, כל עורך פטנטים הגון יעצור את לקוחו ויסרב לשתף איתו פעולה בתכנון וביצוע הגזלה. זאת הוא יעשה, לא רק כדי להימנע מלקיחת חלק במעשה הגנבה, אלא גם כדי לשמור על לקוחו לבל יסבך עצמו במעשה. מתברר כי יש מיקרים בהם לא יבין הממציא מראש את חומרת המעשה המתוכנן, ויתייחס אליו בקלות ראש. מעין פגם בהפרדה בין "שלי" לבין "שלו", שיכול להוביל להצדקת מעשה שכזה בעיניו. הצידוקים יכולים להיות רבים, החל מטענה של קיפוח כספי כרוני על ידי המעביד, אשר עונשו המוסרי הוא במניעת ההמצאה של העובד ממנו, וכלה בשכנוע עצמי עמוק שבלא יוזמתו הפרטית של הממציא ממילא המעביד לעולם לא היה מגיע להמצאה. לרוב, הסבר מסודר ודיון ממצא עם אדם אובייקטיבי יגרמו לממציא ההגון להכיר בטעותו.
אך מה יקרה כאשר עורך הפטנטים לא יהיה מודע למצב, ולא תהיה לו סיבה מיוחדת לחשוד שמי שהוצג בפניו כממציא אינו כזה? אזי תוגש בקשת הפטנט תוך ציון שם הממציא הפיקטיבי, מעשה שאולי אינו ניתן לתיקון. לא נדון כרגע בהשלכות של הגנבה ממעביד, אשר ברורות וחמורות גם לו מושא הגנבה לא הייתה המצאה. אולם, במוסרו פרט לא נכון, הטיל המבקש פגם חמור בבקשתו. ראשית, עולה שאלת מעמדה של בקשת הפטנט. על פי הדין רשאי להגיש בקשת פטנט על המצאה מי שבעליו של ההמצאה משום שהמציא אותה, או משום שהבעלות הועברה אליו כדין. אם הממציא הפיקטיבי מגיש את הבקשה על שמו, הוא אינו עונה על אף אחד מן הקריטריונים. אם הבקשה מוגשת על שם הממציא האמיתי כמבקש, כאשר הבעלות מועברת אליו מן הממציא הפיקטיבי, גם אז לא מתקיים התנאי הבסיסי של הגשת בקשת הפטנט על ידי מי שהוא בעל הזכויות כדין. למצב זה השלכה חמורה על תוקפה של בקשת הפטנט ושל הפטנט שיינתן עליה.
בעוד שבמדינות שונות (כגון בלשכה האירופית) לא נותנים משקל רב לנכונות שמות הממציאים, אי-ציון שם הממציא, או ציון שם ממציא לא נכון, הם עילה לביטול תוקפו של פטנט אמריקאי. במדינות אחרות (ובמידה מסוימת גם בארה"ב), בעוד שטעות בתום לב בציון שם ממציא הינה ברת תיקון (כמו טעויות אחרות שנעשו ללא כוונת זדון), אי-דיוק בציון פרטים, תוך כוונת מרמה, עלול להיות בעל השלכות מרחיקות לכת על הזכויות הנובעות מהפטנט. נחמתו של מי שבוחר לפעול שלא בדרך הישר היא, בדרך כלל, במשפט הגואל: "מי יידע?" כדאי לדעת שבפטנטים, אולי יותר מכל מצב אחר, שאלות טכניות ועובדתיות שונות נבחנות לעומק לעתים קרובות, וממציאים נאלצים לעמוד תכופות על דוכן העדים, ולהשיב לשאלות נוקבות לגבי פרטים שונים של המצאתם והדרך בה הגיעו אליה. בבואנו לסרק את שיערנו סירוק יסודי, אם נמצאים בו קשרים הם יגיעו במוקדם או במאוחר למסרק. כך גם בעת ששאלות שונות הנוגעות להמצאה תגענה לבחינה על דוכן העדים, בו יקשה על ממציא פיקטיבי לספק את הסחורה שהוא סיפק בקלות כה רבה בהשאלת שמו למטרה בלתי תקינה.
|
|
